עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
המראות ונחיתות 2
03/09/2018 22:20
אמיר וול

המראות נחיתות 2

 

הרכבות האינסופיות ממשיכות במהלכן האיטי בדס פליינס, השמיים מעל הפרבר של שיקאגו הסמוך לשדה התעופה או'הייר שקטים שקט מפתיע ולא אופייני ורק שקשוק הרכבות ממשיך ללא הפסקה כמו תמיד.

גבר נמוך קומה לבוש ג'ינס וחולצה אלגנטית, חבוש ברט שחור, חזותו כשל מהפכן דרום אמריקאי מהמאה הקודמת נכנס לאולם הכמעט שקט של שדה התעופה. גם כאן כמו בכל העולם כולם המומים. טיסות מועטות יוצאות ליעדן  בימים שאחרי פיגוע התאומים. הגבר מוסר את מזוודת הסמסונייט העשויה עור חום ומבריק בדלפק של בריטיש ומקבל לידיו את שובר העלייה למטוס.

מציץ בשעון הספורטיבי שעל ידו, ארבעת אלפים ושלוש מאות צעדים הוא כבר ספר היום ונותרה עוד שעה קלה עד הטיסה. מתקדם בטרמינל השומם לעבר ביקורת הדרכונים מסביבו. השוטרים נראים כמו כל האמריקאים בימים אלה, חיוורים, שקטים, מפוחדים. עובר את השיקוף והבדיקה הקפדנית על גופו וצועד לעבר יציאה A5 , מתכוון להעביר את הדקות שנותרו עד ההמראה בסקירת הדואר במחשבו הצמוד.

בהחלטה של רגע הוא מוותר על עבודה ומתקרב לבר הכמעט שומם שעל יד היציאה. מבחין בשלשה אנשים צעירים שבארצו מכונים "בעלי חזות מזרחית" משוחחים בערבית. הוא אינו דובר את השפה אך מכיר היטב את הצליל. השלושה שותים קפה מכוסות חרסינה לבנות עם סמל אדום שפרטיו אינם ברורים מהמרחק שהוא מביט בם. תופס מקום על כיסא בר גבוה  ומבקש בירה, היא מוגשת בכוס גדולה גדושה בקצף. כאשר הוא מפנה ראשו מהדלפק הגבוה הוא מבחין שהשלושה עברו לדבר אנגלית. הוא לא מצליח להבין את דבריהם מהמרחק. רעד קר חולף בגבו, לוקח את הבירה שלו לפינה צדדית יותר וכשהוא מתרחק שם לב ששוב עברו לשוחח בערבית. חשדו מתעורר, "לא, הוא לא יהיה הקרבן של פיגוע נוסף".   הוא ניגש שוב לדיילת בדלפק של בריטיש, עכשיו הוא כבר לא מסיר עיניו  מהחשודים, מוציא דרכון וכרטיס פלטינה של נוסע מתמיד, "אמצעי השכנוע אולטימטיביים" מהרהר לעצמו. הוא מבקש לקרוא לקצין הביטחון. הדיילת מהנהנת חרישית, לוחצת כנראה על כפתור מוצפן ומאי שם מגיח גבר צעיר וגבוה, לבוש בחליפה כחולה ולצווארו כרוכה עניבה אדומה, קשורה בקשר רפוי. הצעיר מציג את עצמו כקצין בטחון. "אדוני", אומר גיבורינו, "השלשה האלה אינם מוצאים חן בעיני, הם מדברים ערבית ונראים זוממים משהו. כאשר ראו שאני מבחין בהם עברו מיד לדבר אנגלית". הקצין מסתכל עליהם לרגע ופוטר "אם הם עברו את הביטחון הקפדני בכניסה אני רגוע וגם אתה יכול להיות"

אך הגבר לא נרגע, עם העלייה למטוס אין הוא מסיר את עיניו מהמחבלים שלו. ממקומו במחלקת עסקים הוא בוחן אותם מכניסים ומוציאים חפצים לתאי המטען, הוא יודע שהם בודקים את זמינות הנשק או הפצצות שלהם. הוא משרטט בראשו את המגננה. אין לו נשק כמובן, חזותו הצנומה לא מהווה איום אבל הוא בטוח שהמוכנות שלו תפתיע אותם. הם שלשה והוא יחיד והם לא מצפים להתנגדות דווקא מנוסע מבוגר ותמים למראה. הוא בונה על כך שהם לא ישלפו את נשקם לפני שיתקרבו לדלת של תא הטייס, כך שהוא יוכל לשבש את דרכם לתא הטייס, הוא יכשיל את הראשון וכך יחסום את דרכם. הוא מוציא את כבל המחשב מתיקו וקושר לרגל המושב הריק אשר מצדו השני של המעבר, את הכבל מניח על המושב עצמו. יעביר אותו אליו כשהמחבלים יקומו.

המחשב הנייד שלו על ברכיו, מצטער שבדיוק החליף אותו ל ThinkPad X ששוקל רק 1.5 ק"ג, מאמין שיהיה חזק דיו כדי שיוכל להכות במחבל שיוכשל ע"י הכבל הממעיד ברגע שיעבור את מיקומו לכיוון הקוקפיט.

המטוס ממריא והוא בכוננות, לא נותן לעצמו לקרוא או לצפות בסרט, מסדר לעצמו זווית צפייה על כל השלשה שלחרדתו יושבים קרוב אך לא ביחד. הוא מתרגל במוחו את סדר הפעולות: העברת הכבל, מתיחתו תחת רגלי המחבל, הזינוק, החבטה, יודע שהוא ימנע את הפיגוע המתוכנן.

האוכל במחלקת עסקים והשתייה מוגשים מייד עם התייצבות המטוס בגובה הנכון. הגיבור דוחה את כל ההצעות, הוא לא יכול לאפשר למגש ולשולחן פתוח להפריע את תנועתו החופשית. רואה שגם המחבלים מוותרים על הארוחה, משימים עצמם כישנים. והוא לבדו בתצפית, ארוכה מייגעת, מפחידה. יודע שעוד רגע עוד שעה, אולי כשחשיכה תשרור במטוס הם יתקפו.

הזמן זוחל לאט, המחבלים אינם מתעוררים. הגבר נאבק בעיניו שרוצות להיעצם ובשלפוחית הלוחצת ואינו נכנע, חייו וחיי הנוסעים תלויים בו. ארבע שעות ועשרים ושתיים דקות חלפו בשעונו, המחבל המרוחק מתעורר, מביט אל חבריו הישנים, זז בעצבנות במקומו וחוזר לשנתו. רק כאשר מודיע הקברניט על הכנות לנחיתה גם המחבלים האחרים תעוררים, הם קמים, הגבר שולח יד זריזה מעל המעבר ומושך את הכבל אליו. הרגע שלו הגיע. אבל המחבלים פונים לכיוון השני, הולכים אחד אחד לשירותים לדקות ארוכות  וחוזרים לשבת במקומם. עוד מספר דקות עוברות, המטוס נוחת. הוא אורז את חפציו, קם עייף אך מרוצה. גם את הפיגוע הזה הצליח למנוע, כמו תמיד.

 

אמיר וול

ספטמבר 2018

0 תגובות
גמלים משוקולד
13/08/2018 21:29
אמיר וול

גמלים משוקולד

 

בחופש הגדול עבדתי ב"מפעל" של אבא. במפעל כולם היו אומרים"בוקר טוב אדון שחר", "איזו בת נחמדה יש לך אדון שחר" ולאזניהיו מטפטפים מחמאות על אבא, חשבו שזה יועיל להם אצל אדון שחר. אבא היה המנהל שלמכון שחקר שימושים מדעיים בתעשייה הצבאית ונקרא על ידי השכנים "המפעל".ילדים לא מקבלים סיווג בטחוני ולא עובדים במכון אלא אם הם הילדים של אדון שחר.הקב"ט מעלים עין מיצורים מזן זה.

העבודה הייתה פשוטה, כל ילד בגיל תיכון יודע לסרוק מסמכים ולסדר אותםבתיקיות המחשב, להכין רשימות באקסל ולענות לטלפון כאשר המזכירה שולי יוצאת להכיןקפה או לפטפט עם חברותיה במשרדים השכנים. חודש העבודה עבר, אבא דאג שישלמו לי בהתאםלמעמד. לכסף הייתה תכנית. משפחתה של מעיין, חברתי הטובה, הזמינה אותי להצטרףלחופשה באיי סיישל.

משפחת שחר נסעה לחופשה בפאריס, אבא, אמא, אחי יניב המעצבן ואני. לארציתי לנסוע כמו חנונית עם ההורים אבל ידעתי שאם לא אסע איתם ימנעו  ממני את הנסיעה עם מעיין. מצאתי שלחברת התעופהשל סיישל יש טיסות ישירות מפאריס לאיים, זולות בהרבה מהטיסות מישראל כך שלא אצטרךלחזור לארץ ולטוס לשם. אמי קיבלה את הרעיון שלי, היא אמנם דאגה קצת לביתה המתבגרתשרוצה לטוס לבד אבל התגברה. ההתנגדות הגיעה במפתיע מאבא, בדרך כלל ההורה האדיש, לאמתערב ומשאיר את כל קביעת הגבולות לאמא. הפעם הוא דאג, "בתור עובדת מפעלבטחוני אסור לך לטוס מעל מדינות מוסלמיות, את חייבת לטוס באל על ומהארץ". אבלאני התעקשתי: "אני כבר לא עובדת במפעל ואני לא מתכוונת לבזבז את הכסף שלי עלטיסות מיותרות". אבא נכנע. הוראות ביטחון מיועדות לאחרים.

פאריס הפתיעה אותי. גיליתי שאני אוהבת אמנות ובעיקר אומנות רחוב וכזומצאתי המון, ציורי גראפיטי משוגעים, מוסיקה ברחובות ובמטרו והמון בחורים צעיריםוסקסיים שקישטו את הרחובות בשלל צבעים.

הטיסה של המשפחה לארץ הייתה שעה וחצי לפני הטיסה שלי. נשארתי עםההורים בשדה התעופה עד שהם עברו לפתח היציאה שלהם ואני ניגשתי לדוכן של סיישלאיירליין, הגשתי להם בגאווה את הדרכון שלי. הפקידה לקחה את הפנקס הכחול, הפכה אותומצד לצד ושאלה באנגלית "יש לך דרכון נוסף?". השבתי בשלילה, לא הבנתי אתפשר השאלה. "בגלל תקלה נאלצנו להחליף את המטוס ואנו נבצע נחיתה לצורך תדלוקבדובאי. הטיסה לא תהיה הרבה יותר ארוכה אבל בגלל הדרכון הישראלי תצטרכי להישארבמטוס ולא לרדת לאולם הנוסעים". על דובאי לא שמעתי אף פעם לא היה לי מושגאיפה זה וגם לא ידעתי למה יש בעיה עם הדרכון שלי. לאדאגתי, חשבתי שתהיה לי עוד שעה לצפות בסרטים במחשב וזה גם מה שעשיתי עד שהתקרבנו.לא התעניינתי בסביבה. לקראת הנחיתה הבטתי לראשונה מהחלון. מדבר ענקי חום ומפחידנפרש מלמטה. כשהמטוס נעצר קמו כולם ממושביהם והתחילו לזרום ליציאה. אני נשארתיבמקום, כאשר אחרוני הנוסעים ירדו ניגשה אלי דיילת מבוגרת, "היי ליידי, נרדמת?".רציתי להסביר לה שעלי להישאר במטוס כי הדרכון שלי ישראלי, אך היא כבר עשתה לי סימןלהזדרז ולצאת והיא המשיכה בדרכה. קמתי והזדנבתי אחרי הנוסעים שעשו את דרכם לאולםולחנויות פטורות ממכס. שדה התעופה נראה מודרני ומשוכלל, מסכים גדולים ומוסיקה מערבית.האנשים נראו אחרת,  קצת מפחידים, גברים עםכאפיות ונשים עטויות שחורים מכוסות פנים. נכנסתי לאחת החנויות המפוארות וחיפשתימתנה שתהיה אופיינית למקום וגם תתאים למעיין. היו שם תכשיטי זהב (יקר מידי), פירותמיובשים (כמו בשוק בירושליים), צעיפי קשמיר צבעוניים (מתאים לאמא) אז בסוף בחרתי בגמליםעשויים שוקולד שהזכירו לי לשונות חתול שהיינו אוכלים כשהיינו קטנים. הגעתי לקופה,שלפתי את כרטיס האשראי שאבא השאיר לי. "אפשר לראות דרכון וכרטיס טיסה?"שאלה המוכרת שגם היא הייתה לבושה בבגד שחור ועטויה בחיג'ב. בידה העטויה בכפפה דקיקה החליקה את כרטיס האשראי בחריצו ואני שלפתי את המסמכים מהתיק. רק לקחתי את הגמלים המתוקים מהמסוע ושני גברים במדים צצו משום מקום. "בואי איתנו"הם אמרו בשקט ובנימוס באנגלית עם מבטא ערבי כבד. לא הבנתי מה קורה, בלוטות הזיעהשלי דווקא הבינו היטב. יצאנו מהחנות, עברנו מסדרון אחד ונכנסנו לחדר שהיה ריקלחלוטין ורק פרגוד אפור ניצב בפינתו. השוטרים ויתרו על הנימוס, התחילו להיותתוקפניים יותר וכיוונו אותי תוך גערות אל מאחורי הפרגוד שם עמדתי מחכה ומבוהלת כמובאותו יום שהייתי בת חמש ואבדתי את אמא בחוף הים של תל אביב. חיכיתי בעמידה,התקשיתי לשמור על יציבותי. שוטרת הגיעה והורתה לי להתפשט כמעט לגמרי, ידי הרועדותהתקשו לפרוף את הרוכסן של הג'ינס והדמעות מלאו את עיני מעוורות אותי. נותרתיעירומה, מצטמררת מקור המזגן, מסתירה מה שאפשר בידי. השוטרת בדקה את בגדי ובדקה כלפריט בתיקי. היא סיימה ושתקה. בכיתי בשקט, לא מצליחה להבין דבר, רועדת ללא שליטה.לבסוף היא הורתה לי להתלבש. כשסיימתי היה שערי פרוע מחכה למגע המסרק שנשאר בתיק,מחיתי את פני בחולצה ויצאנו אל השוטרים. שניהם ישבו בצד שולחן והורו לי לשבת בצידוהשני, השוטרת עומדת קרוב מידי אלי.

" את גרה ברמת השרון, ספרי לנו על המפעל." הפתיע אותי אחדהשוטרים, מחזיק את דרכוני פתוח לפניו. נזכרתי באבא, בקב"ט, בכל התמונותוהשרטוטים שסרקתי ורציתי לשכוח הכל. פרצתי בבכי, השוטרים חיכו. "אני יודעתשיש שם מפעל בטחוני", אמרתי. "אני רואה אנשים מגיעים בבוקר ויוצאים בערבאבל לא נותנים לאף אחד להיכנס". הייתי מסכנה וילדה והם האמינו לי, הם גם ידעושהסיפור מוגבל ל 750 מילים אז הם שחררו אותי, החזירו לי את הגמלים והתיק ושלחואותי למטוס.

מהחופשה בסיישל אני כבר לא זוכרת הרבה, כבר לא רציתי כלום. את הגמלים טרפנובלילה הראשון, לאיש לא סיפרתי על דובאי, גם לא למעיין.

חיובים מחו"ל על כרטיסי אשראי של מנהלים במפעל מגיעים דרך שיגרהלקב"ט. גם החיוב על גמלי השוקולד הנושא את הסימון Airport Dubai הגיע אליו. על אירוע כזה לא עוברים ב"מפעל" בשתיקה. אבאזומן לבדיקת פוליגרף וכשהוא כבול למכונה ענה בנחרצות "מעולם לא הייתי בדובאי,זו מוכרחה להיות שגיאה". המחוג לא זע, הוא נמצא דובר אמת. גם חברת האשראיהסכימה להצהרה ואבא זוכה בעשרים דולר.

 

אמיר וול

אוגוסט 2018

 

 

0 תגובות
הפתעות באיקאה
19/05/2018 16:11
אמיר וול

 

גמאתי את המרחק מהכניסה ועד חדר האמבטיה בריצה. כשהתקרבתי ניסיתי להסיר את נעלי הספורט אך הסתבכתי, כמו תמיד, בפרימת השרוכים. קודם לריצה טרחתי על קשר כפול ועכשיו הסתבכתי והתאמצתי יותר מאשר בזמן הריצה. חשבתי על איזו קללה שתתמצת את תיסכולי. הסרתי מעלי את חולצתי המיוזעת וקלפתי את מכנסי הריצה הצמודים ואחריהם את התחתונים הכחולים שהיו רטובים לגמרי.

הבית היה ריק, לא ציפיתי לפגוש איש. הפתיע אותי רעש של מים זורמים שנשמע מכיוון חדר הרחצה. דלת ההזזה הוסטה עד תומה משאירה את הפתח פעור לרווחה. אור הציף את החדר מכל סוגי התאורה ששתלנו בו. ספוט חזק ולבן האיר מלמעלה, פסי תאורה ארוכים הזהיבו את המראה באור רך וצהוב, מהווים ניגוד לרצפה והקירות המצופים בשיש שחור ומבריק. אסלת השירותים קטנה, לבנה נראתה כאילו תלויה באוויר, מתאימה יותר למידותיה של איב משלי, מעוררת בי חשש בכל פעם שעלי לשבת עליה.  הכיור מתחת למראה שוקע בארון מגירות, על המגירה העליונה הודבקה תווית שציינה באותיות ברורות "כדאי לפתוח". עדיין אהבתי את ההתחכמות.

ווילון פלסטיק בצבע כחול כהה הסתיר את פינת המקלחת והמים המשיכו לזרום מאחוריו בקילוח רסס עדין, הרטיבו את הווילון, זלגו לרצפה והחלו לזרום לכיוון החדרים.

"איב" קראתי אל מעבר לווילון. לא חשבתי שהיא שם אך הרגשתי מוזר לפנות אל מישהו אנונימי. לא הייתה תגובה. הסתכלתי פעם נוספת מסביב, מגבות מקופלות העידו שאיש לא השתמש במקלחת, אז למה הברז פתוח. רעד קל וצונן עבר אותי, עורי הצטמרר. הסתתי את הווילון הכחול, נתתי לו להסתיר את גופי מהמים ובידי גיששתי אחרי ידית הברז הכסופה. משהו רך ורטוב נכרך סביב ידי במהירות, לפת בעצמה, משך אותי בכוח  אל מתחת לזרם המים, לא הצלחתי לראות דבר, ריח עז וזר עלה באפי, משכתי את זרועי בכל הכח אבל לא הצלחתי להשתחרר מהאחיזה החזקה. נשיכה איומה מעל כף היד הקפיאה אותי בייסורים. התעלפתי.

התעוררתי בחדר ילדים לא מוכר במבט ראשון, ידי נפוחה וצורבת מהנשיכה, סימנים אדומים התפתלו מסביב ידי כאילו חבל עבה היה כרוך עליה בהידוק בלתי נסבל. שכבתי עירום, מעלי ראיתי עוד מיטה, מסתבר שהייתי על הנמוכה מבין מיטת קומתיים, מכוסה בשמיכה לבנה שציורי חתולים טורפים שחורים מלאו אותה בצפיפות. כרית עם ציפוי תואם הונחה מתחת לראשי.

על הקיר הוצמדו ארבעה עיגולי שעם בגודל של צלחות אוכל גדולות. לעיגול השמאלי הוצמדה בסיכה תמונת ילד לבוש מכנסיים אדומים וסוודר עם פסים רחבים מאוד בצבעי תכלת וכחול, על כתפו נשא רשת לציד פרפרים. לעיגול השני הוצמד ציור של קשת בכל צבעיה. בשני קצותיה של הקשת הוצמדו בציור פרחים כחולים מורכבים. ציור נאיבי, זיהיתי.

העיגול השלישי היה ריק, כתמים עבים וסמיכים בצבע אדום חום כיסו אותו, נראה היה לי שנוצרו לאחרונה.

לעיגול הרביעי, הוצמד בסיכות שדכן דף עיתון מודפס באותיות קיריליות. באמצע הדף התנוססה תמונתו של פוטין, פלג גופו העליון עירום, מחזיק בגיטרה חשמלית. מישהו הוסיף לבין שפתיו סיגריה מגולגלת מצוירת בדיו שחור.

ניסיתי להבין היכן אני, רק במבט שני הבנתי שזה הממד שלנו ששונה ללא הכר. שולחן הכתיבה שחולק לשניים, העיד כמו המיטה על מגורי שני ילדים. התמונות לא התאימו להנחה זו. היה על השידה ספר, ספר יחיד בחדר. על כריכתו הקשה היה כתוב באנגלית שם שלא הבנתי. על גב הספר הודבקה תווית "משחקי סודוקו ופתרונם". ניסיתי לקום אך משהו הצמיד אותי למיטה, ניסיתי שוב ובמאמץ הצלחתי להתרומם, נזהר שראשי לא יפגע במיטה העליונה.

במאמץ גדול נעמדתי, מנסה להחזיר לעצמי את היציבות. שקט של מוות עמד בחדר. הריח החריף הזר נכח באוויר. ואז ראיתי על המיטה הגבוהה את איב, כותונת משי לבנה כיסתה אותה והיא שכבה על גבה, עיניה עצומות ולא ידעתי אם היא ישנה או מתה. רגליה בלטו אל מחוץ למיטה הקצרה ואת נשימתה לא שמעתי. על כפות רגליה כחבל, היה כרוך נחש.

0 תגובות
פרידה
02/03/2018 00:07
אמיר וול

פרידה

 

ההזדמנות לנסוע לעבוד 3 שבועות בניו זילנד תפסה אותי בלתי מוכנה. כבר14 שנים שאני עובדת ב c_soft, חברה שפיתחה עד היוםתכנה לשוק המקומי בלבד, ומעולם לא חרגה בחלומותיה ובמעשיה מתחומי ארצנו. המוןהלקוחות המקומיים ספקו לנו תעסוקה מלאה ואפשרו להישאר חברה יציבה, רווחית ומעודכנתטכנולוגיה. חברה עם אווירה משפחתית, עובדים ישראלים בוגרי ממר"מ ומכללותמקומיות. ואני מנהלת תשתיות תכנה, ארוזה בתלבושת ישראלית, גלילית, חופשיה ונוחה.

 ג'ים, מנהל המוצר שלנו מזהשנתיים עלה לארץ לפני 5 שנים מניו זילנד, שונה מרובנו ולא במפתיע חרג מגבולותתפקידו ויצר את הקשר עם חברה מוולינגטון שבניו זילנד. אותה חברה, NZ one, עוסקת בתחומים דומים לאלו שלנו אך הטכנולוגיה שלה מיושנת וג'יםעורר את סקרנותם לגבי אפשרות של שיתוף פעולה. אחרי חילופי מיילים רבים הלוך וחזורושיחות טלפון חוצות ימים הוחלט לחמם את הקשרים וכך ביום חורפי נחתו 2 בחוריםבמשרדי c_soft בכרמיאל. האחד, מארק ראן, גבוה מאוד, עטור שיער חוםארוך ומתולתל וזוג עיניים ירוקות, מנכ"ל בן כ 45 ואיתו מנהל הפיתוח גברנוויק, צעיר שחום עור, נמוך אך במעט ממארק, שניהם לבושים בבגדים כמעט קייציים שלאממש התאימו למזג האוויר שבחוץ. כל העובדים שלנו יצאו מהחדרים כדי להציץ בפלא שהגיעמקצה העולם והנשים לא פסחו על ההזדמנות להתקרב, כאילו כדי להחליף מילות נימוסיםבאנגלית ע"י מכונת הקפה. האופי הגלילי שלנו והנינוחות הניו זילנדית שלהם יצרוקשרים חברתיים מהירים, ג'ים לקח אותם לטיולים בירושלים ואתרי נצרות והזמין כמהמהבכירים, כולל אותי לבילויי ערב במסעדות המשובחות של הצפון. כך, אחרי זמן קצר,לאחר ארוחת טעימות באורי בורי, מסעדת הדגים הידועה בעכו וכמה בקבוקי יין,  נסגרו הבנות עקרוניות על שיתוף פעולה.

 יומיים אחרי שהניו זילנדיםעזבו אותנו, הזמין אותי ערן, המנכל שלנו, למשרדו. "ספיר" הוא שאל,"מה דעתך על נסיעה לניו זילנד?". הייתי מופתעת, אמנם מבחינת העיסוק שליבטכנולוגיה אני קרובה מאוד לנקודות החשובות שבשיתוף הפעולה אך לא העליתי בדעתישיכולות אלו יהיו כה חשובות ל NZ One. "אני, אני לאיודעת, מי עוד נוסע?" שאלתי. "רק את, בשלב זה הם רוצים שתעזרי להם לעבדתכנית הסבה של התכנה שלהם לטכנולוגיה שלנו, אני חושב ששלשה שבועות יספיקו לבנותתכנית די מפורטת. אני רוצה שתגרמי להם להאמין שהכי טוב שעבודת ההסבה תעשה כאן אצלנו,לא נרצה לשלוח את כל העובדים שלנו לנסיעות ארוכות מעבר לים". אחרי כל כך הרבהשנים של עבודה שהפכה עם הזמן לשגרתית, עוד סבב פיתוח, עוד בדיקות לגרסת המוצרהחדשה, עוד תערוכה מקומית היה בהצעה משהו מטלטל, משהו שהוציא אותי ממהלך מחשבותיי,מילא אותי בהתרגשות, בחששות שאפילו לא ידעתי מהיכן להתחיל. הקסם של צמד המילים ניוזילנד, חלום רחוק שפתאום הפך אפשרי, הסיט אותי מכל מחשבה הגיונית. "כן, אנירוצה, אני מוכרחה" חשבתי לעצמי אבל אחרי שניות של אופוריה הקטגורית שבי הרימהראש "איך אסתדר אני לבד בקצה העולם, עם האנגלית המגומגמת שלי, כל כך רחוקמנתי, ומה עם הילדים?". לא רציתי לדבר עם נתי בטלפון, חיכיתי בקוצר רוח לסוףהיום ועוד לפני שזה הגיע, נכנסתי ליונדאי של c_soft וטסתי הביתה. נתי היה כברשם, כמו תמיד הוא יצא לעבודה מוקדם בבוקר ובארבע היה כבר בבית. פעם הוא היה מטפלבילדים, דואג לשיעורים ומלווה אותם לחברים. היום כשהם כבר גדולים יש לו זמןלעיסוקים שלו, הוא מנגן, עובד בגינה ומתעסק בפעילות קהילתית אצלנו ביישוב.

נתי נראה מופתע לראות אותי בשעה מוקדמת יחסית, הוא קם אלי לחיבוקונשיקה, מניח עלי את ידיו הגדולות, מלטף את גבי וישבני. "מה קרה? פיטרואותך?" זו הייתה בדיחה אצלנו בבית. פעם לפני הרבה שנים פוטרתי ממקום עבודהוחזרתי מוקדם הביתה ולשאלת הילדים למה באתי מוקדם עניתי "פיטרו אותי"."לא, להיפך" עניתי. סיפרתי לנתי בהתלהבות על הרעיון של ערן, פתאום הרגשתישאני מאמצת את החלום וכאילו כבר החלטתי. נתי היה נלהב מהרגע הראשון, "כן, אתמתאימה, את יכולה, את חייבת" הוא הכריז מיד. "אני אדאג להכל כאן אלתהססי". "מה עם האנגלית, איך אסתדר?" שאלתי, שוב עוברת לנימוקיםנגד, "מה את מדברת, האנגלית שלך מצוינת, את כל חומרי הלימוד מהמחשבים את תמידקוראת באנגלית, וחוץ מזה לא נראה לי שהיו לך בעיות שהחתיכים מניו זילנד היופה"

הוא היה קצת נלהב מידי, עלה בדעתי, "אני רואה שאתה רוצה להיפטרממני לאיזה שלשה שבועות, מה, אתה צריך חופש?" נתי עשה פרצוף נעלב, "אתלא חייבת אם את מפחדת להשאיר אותי לבד". אבל אני כבר החלטתי ורק נשאר לנולהתחיל להתכונן לנסיעה שתוכננה לחודש שאחר כך. הילדים גדולים, הם שמחו דווקא להיותקצת לבד, בלי אמא, להרגיש מבוגרים ואחראים לעצמם  ואני חשבתי לעצמי "בטח  אדבר איתם כל יום למרות הפרש השעות הגדול".

החודש עד הנסיעה עבר במהירות מטורפת, מסתבר שיש מיליון סידורים לעשותלפני נסיעה כזו ובמיוחד הכנות של חומרים ומצגות שאצטרך להביא אתי לוולינגטון. בזמןהפנוי המעט שעוד נשאר לי ניסיתי לטייל בניו זילנד וירטואלית, ככל שגלשתי ברשתחלמתי על אפשרות הארכת השהייה שם כדי לטייל בארץ המקסימה הזו. מאוחר יותר הבנתי לצערישאני לא אגיע לשם בזמן מתאים לטיולים, בסתיו של ניו זילנד יורדים מאות מילימטריםשל גשם וקשה לצפות ליום אחד יבש, מתאים לטיולים כמו שאני אוהבת. נתי שיתף פעולהבכל ההכנות, הוא נסע למ.מ.ס.י כדי להנפיק לי רישיון נהיגה בינלאומי למרות שאמרתישבצד שמאל אני לא נוהגת, הוא הכין לי רשימת טיולים באיזור וולינגטון ואפילו הזמיןלי כרטיס למעבורת לאי הדרומי לאחד מסופי השבוע כיוון ששמע שיש טרק המתחיל קרובלמקום אליו מגיעה המעבורת. נהניתי מהמסירות שלו לנסיעה שלי, לא רגילה ליחס כזהמצידו. אני השלמתי את ההכנות בבישול והקפאת הרבה אוכל לנתי ולילדים, ודברתי עםהמשפחה, שידאגו למשפחה היתומה שלי. הרבה שעות שינה היו חסרות לי כאשר עליתי למטוס.

אחרי למעלה מ 30 שעות טיסה כולל שתי החלפות בדרך הגעתי לוולינגטון.בשדה התעופה חיכה לי מארק עם עוד בחורה צעירה ולבבית שענתה לשם אן והציגה את עצמהכמזכירת המחלקה של מארק. הם לקחו אותי לבית המלון הנמצא קרוב למקום הגבוה ביותרבעיר ומשקיף על 360 מעלות של נוף עוצר נשימה. לא הספקתי לראות הרבה לפני שדברתיבטלפון עם נתי, הודעתי לו שהגעתי. היה נדמה לי שלמרות השעה המאוחרת בארץ, הוא לאהיה בבית אבל לא שאלתי. הלכתי לישון שינה עמוקה במיטה הנפלאה של המלון, מיטה גדולהבה הרגשתי פתאום לבד.

למחרת, אחרי ארוחת בוקר במלון, בא מארק לקחת אותי למשרדים של NZ one ששוכנים על חוף הים סמוך לאזור המשרדים היוקרתי של וולינגטון.בדרך עוד עלינו לתצפית על העיר שנהנתה מבוקר בהיר ונדיר. במשרד הפתיעו אותי בקבלתפנים חמה, דגל ישראל הונף בכניסה למשרד ומסך ענק הציג ברכת "ברוכה הבאה"לחברתנו מישראל". חששי מבעיות שפה התברר כמוגזם, מארחי היו מאוד סבלנייםודאגו לדבר ברור ולא מהר מדי. תוך זמן קצר גיליתי שאני וגב מדברים באותה שפה ונראהשנוכל לבנות תכנית עבודה למיסוד הקשרים בין החברות בזמן המתוכנן. ימים אחר כךהתברר שנישאר לנו גם זמן לטיפוח הקשרים ביננו.

ישבנו ביחד שעות רבות, עברנו על המפרטים של התכנה שלהם, שתינו הרבהקפה, ואכלנו ביחד ארוחות צהריים. משפחתו של גב גרה בדנדיין,עיר גדולה באי הדרומי של ניו זילנד. הם נוצרים אדוקים וכמו האוונגליסטים האמריקאיםתומכים נלהבים של ישראל ממניעים דתיים. גב אוהב את משפחתו אבל לא מאמין באלוהיםכמותם ושמח להתרחק מהם כך שהם נפגשים רק לעיתים רחוקות. לא, אין לו כרגע בת זוג,היו לו קשרים במשך השנים אבל לא הבשילו לחיים משותפים. המרחק שלי מהבית, מקום שלאמכירים אותי פתח את סגור ליבי וגם אני סיפרתי לו על המשפחה שלי, הילדים, נתי שכלכך שמח לנסיעתי. גב היה אצילי ומנומס "יש לך איש שגעון. איך את יכולה להתלונןעליו?"

 אני הרגשתי טוב ונוח במרחק, מבחינהמקצועית הכל הלך מצוין, אולי אפילו טוב מידי, התכנית התקדמה במהירות. אחרי כל שלב שתכננוההנהלה הייתה צריכה לקבל החלטות ולקיים שיחות ועידה עם ערן בארץ. בזמן הזה יכולתילצאת לטיולים. גם אחרי העבודה דאגו לי ופנקו אותי. לקחו אותי לארוחות ובילויים וגםנתי בבית נשמע מרוצה. "לא , לא קשה לי כלום" הוא מספר לי בטלפון,"הילדים שגעון, לא מתגעגעים, רק מקנאים בך" "ואתה ?" שאלתי."אני שמח בחלקך". שוב הוא היה שמח יותר מדי, מה עבר עליו?

בסוף השבוע השני יצאנו לטיול לאי הדרומי. נתי דאג לי לכרטיס אחדבמעבורת אבל גב המתין בסטנד ביי וזכה בכרטיס. הטרק לקווין שרלוט מתחיל בעיירה פיקטאון ממנה הפלגנו בסירה לאורך הפיורד, פגשנו דולפינים שהשתעשעו מסביב לסירה והגענולמסלול העובר כולו ביער, צלילי הציפורים כבשו את ליבי. וגב גם. הוא היה חכם, ידעןומשעשע. הוא חיקה את קולות הציפורים והסביר לי את ההבדלים בין ציפור לציפור. אתהטרק סיימנו לחוף הפיורד ומימיו הכחולים, נותרו לנו למעלה משעתיים עד שתבוא הסירהלאסוף אותנו. הוצאתי את האוכל שציידו אותי במלון וגב הוציא את בקבוק היין, כמו כלהיינות באי הוא היה אדום ונפלא. אכלנו, שתינו, הרגשתי קלילה ומאושרת. "אני מתעל השיער שלך" אמר גב פתאום משום מקום. כמה זמן לא שמעתי מחמאות, ובאנגלית זהנשמע עוד יותר מתוק. "תודה" אמרתי ונשקתי אותו קלות על הלחי. הוא לא נתןלי להתרחק, אוחז את פני בידיו ומושך את פי אליו. הרגשתי את הבטן רועדת, גל חוםזורם מרגלי ועד ראשי חורש בסערה את גופי. נעניתי לנשיקה, מחפשת בטירוף את הלשון שלגב. נצמדנו, מחפשים, מגששים, מגלים, אוחזים ומתנשמים. ואח"כ הרפינו, מבוהליםמעצמנו, אולי רק אני מבוהלת, סמוקה, גב נראה בטוח בעצמו. נחנו כמה דקות, נותניםלנשימה להירגע בעוד הלב המשיך להלום בעוצמה.

ואז ממעמקי התרמיל הטלפון צלצל, התמונה של נתי על הצג. "הייספיר, מה שלומך? איך הטיול שסידרתי לך? למה את לא שולחת תמונות".

"מצוין" עניתי, "יפה פה יותר מכל מקום". ניסיתילהסב את התלהבותי לנוף.

"איפה אתה בשעות כאלה?". 3 אחה"צ בניו זילנד זה 1לפנות בוקר בארץ.

"יצאתי לפאב עם רעות, אלכס נסע להורים שלו וביקש שאני אבדראותה".

 "נהדר" אמרתי,"אני מקווה שאתם מבלים".

"כן, בטח" , הוא ענה. ובלחש אמר, כנראה לא רצה שרעות תשמע."אני בעצם מתגעגע"

"גם אני" אמרתי, מסתכלת על גב, נקרעת בין הגעגועיםהפתאומיים והריגושים המקומיים.

"בוא נחזור" אמרתי לגב, "מצטערת, לא יכולה. גב הבין, היהמאכזב לגלות כמה הוא ויתר בקלות. שתיקה השתררה ביננו וחיכינו לסירה. אני בתערובתשל תשוקה נצורה ורגשי אשמה. גב – לא אדע עוד.

חזרתי למלון, נגמר הבילוי, לא עוד טיולים, ברים ומסעדות. חיכיתי רקלסוף המשימה, לחזור הביתה אל נתי. תוהה ופוחדת מה עבר עליו בפרידה זו.

0 תגובות
מחשבות מהבטן - גלגול
19/02/2018 23:36
אמיר וול

בתחילה תרתי אחר כינוי לאותו מעשה שהביאני עד לכאן. שמא הייתה זו סערת חושים, מעשה אהבה, מצווה, תאונה,  או אולי היה נכון לכנות זאת סתם זיון. לימים למדתי שהורי הצעירים נדרשו להרבה רצון ודבקות במטרתם כדי ליצור אותי. הסקס שמלכתחילה היה גילוי ובילוי על הנאותיו וגם על תסכוליו, הפך להיות כלי במקום מטרה. רק כך אפשר להביא ילדים לעולם ולצורך זה יש לעשותו בשעות מתוכננות, בזמנים שנקבעו מראש, תוך התייעצות עם מומחים וקבלת לוחות זמנים ומצוות עשה. הורי סרבו להיכנע להכרח והפכו את הכורח להנאה. אם היה צריך לשכב ב 10 בבוקר הם נסעו כזוג בוגדים לחדר המושכר לשעה, הגיעו אחד אחד במכוניות נפרדות, הציגו עצמם בשמות בדויים, מחליפים את הסדין בזה שהביאו מהבית ואת בקבוק היין הזול במיץ התפוזים שסחטו מבעוד מועד. אם המדחום הורה על יום ראשון באחת בלילה הם פלשו לגינת הכנסייה הארמנית ותחת עץ התות, רועדים מקור והתרגשות יתנקמו בטבע שלא נענה לרצונם. כך עברו מספר חודשים שכללו מבחר הרפתקאות שבנס לא התגלו למעט אותו מקרה בערב יום כיפור,  בו פנסו של זקן, מתנדב במשמר האזרחי, חדר למכוניתם בקטע חוף זניח, ואילץ אותם להחזיר לעצמם את קצב הנשימה מהר מהמתוכנן. בסיום תקופה זו פלאי המדע בשילוב ההרפתקה והתשוקה זרעו אותי ברחם אמי, נושא עמי את מטען הזיכרון.

בניגוד למעשה הבריאה שלי, צמיחתי בבטן אמי היה נראה להורי זהיר וצפוי. אני גדלתי בדיוק לפי הכתוב בטבלאות בספרים ואמי הנושאת איתי גדלה והתנפחה שבעתיים. תקופה ארוכה אחרי לידתי היא עוד נלחמה בכל מה שהוסיפה באותם תשעה ירחים. אני הרגשתי כייצור במעבורת, סגור ומוגן, לעיתים המעבורת נחה אך לעיתים נושאת אותי עמה, מעבירה אותי ממקום למקום שבעיני נבדלים רק בקולות הנשמעים בהם עמומים דרך מעטה הנוזלים בו אני שהיתי.

גלגול נשמות ידוע ומוכר בחלק גדול של העולם וגם בארצנו הדרוזים אינם מטילים בו ספק. מהו אותו גלגול, מתי ובאילו תנאים הוא קורה מעטים יודעים וגם אלו שיודעים נמנעים מלספר את הסיפור המדעי האמתי. הסרת מעטה המסתורין תגרע לדעתם מעוצמתו המיסטית ותגרור התערבות מדעית בתהליך הגלגול.

איני מתיימר לומר שאני יודע ומבין את גלגול הנשמות אך אין לי ספק שהתופעה קשורה בטבורה לתהליך מחיקת הזיכרון שמתרחשת בזמן הלידה. כל זמן ההיריון מתפתח המוח ונבנה לתפקודו העתידי. עם גמר התפתחות החושים והמוח וזמן קצר לפני הלידה ניתנת לעובר זהות ובמוחו נצרב זיכרון תודעתו של אדם שנפטר באותו רגע. אותו תהליך מוזר של טעינת הזיכרון ומחיקתו זמן קצר אחר כך נועדו כמעין בדיקה והרצה שמבטיחים פעולה תקינה של רכיב הזיכרון במח מיד לאחר הלידה. אני כמו עוד מתי מעט זכיתי וזכרוני לא נמחק בזמן הלידה. "תישאר במצג עכוז, אל תתהפך" אמר לי קול פנימי ואני עשיתי מאמץ, שלחתי רגלי קדימה, מונח הייתי לאורך בטנה של אמי ראשי למעלה ורגלי למטה, דחפתי את ראשי וידי הזעירות למעלה, שומר בכל כוחי הזעיר על מצג עכוז. אני לא חושב שהייתי מודע במצבי העוברי לסיכון שבוויתור על  "ההרצה" של הזיכרון ואינסטינקט כלשהו הוא ששתל בי את הרצון להיות אחר.

אני לא יודע כיצד מתבצעת מחיקת הזיכרון אך ברור שאירוע זה קשור לחשיפת ראשו של היילוד לאוויר. היה ורגלי התינוק נחשפות לזמן ממושך לפני הראש, אותה מחיקה, שקשורה אולי בהקרנת גלים כלשהם או זרמים חשמליים לכיוון הראש, מתבצעת על הרגליים והזיכרון אינו נמחק. כמובן שבניתוח קיסרי, תהליך מקובל במקרים של מצג עכוז, נחשף הראש יחד עם כל הגוף והזיכרון נמחק מיד עם הוצאת הילד לאוויר כמו בלידה רגילה.

אמי, מתוך פחד סירבה להצעת הרופא לבצע ניתוח קיסרי והעדיפה את הסיכון שבלידה רגילה. בגלל התנוחה שלי הסכנה לכריכת חבל הטבור סביב הצוואר גדולה מהרגיל אך היא נתנה מבטחה ברופא שליווה אותה בכל מהלך ההיריון. אני שמחתי לסיכון שהתאים לאינסטינקט שלי וחשתי שהינה זה קורה, עוד מעט קט אני יוצא. נמתחתי, שלחתי ידיי למעלה בטנה של אמי ורגליי לעבר פתח היציאה. הרגשתי שאמי שוכבת ואני דחפתי בידיי הקטנות, מרגיש לחץ חזק מבפנים לצאת. היה לי קר ברגליים, הן יצאו לעולם, קטנות וכחולות ואני עוד בפנים מבין מה קורה. שעות עוד עברו עד שיצאתי כולי, רגעי חרדה עברו על השותפים מבפנים ומבחוץ כאשר הרופא אחז ברגליי וגלגל אותי כמו בורג, שחרר את חבל הטבור והיה מוכן ללחיצה האחרונה. הם ידעו שהכל עבר בשלום ואני ידעתי שהצלחתי.

 

הייתי בחוץ, נשמתי נשימה ראשונה עצמאית, לא ראיתי דבר אך שמעתי קולות ברורים, שפה שצליליה מוכרים. לא הבנתי מה האנשים אומרים, הקולות השרו עלי אווירה ידידותית, מוכרת. הניחו אותי על בטנה של אימא והיא בכתה מאושר. הציגו אותי לאבי וקול הבכי של אמי גבר. תחושה של נינוחות אפפה אותי, הרגשתי כאילו אני במקום מוכר. הקול הזה, הבכי של אמי, אני מכיר אותו, זה אותו בכי מאושר ששמעתי בחתונה של אמי. אני הייתי בחתונה הזו, אז, בגלגול הקודם.

 

 

0 תגובות